פסק-דין בתיק עמ"נ 24537-11-12

עניינו של הערעור הוא בהחלטה של ועדת הערר מיום 18.10.12, כאשר הערעור נסוב על כך שוועדת הערר לא פסקה הוצאות לזכותו של המערער.

המערער טען כי לאור התנהלות המשיב, הוא נאלץ לשאת בהוצאות רבות - השקעה של זמן וטרחה של משרדו, שכירת שירותים של מומחה, זימון המומחה להעיד וכיו"ב. לטענתו, עמדתו היתה מונחת בפני המשיב, שיכול היה לחסוך את ההתדיינות בפני ועדת הערר. המערער טען כי על פי ההלכה הפסוקה כ"ענין בעיקרון" יש לפסוק הוצאות לזכות הצד שזכה בהליך.

המשיב הגיב לערעור. הוא טען כי בית המשפט נוהג להתערב בהחלטות של ועדת הערר רק במקרים חריגים, ורק כאשר מדובר בהחלטה אשר חרגה ממתחם הסבירות באופן קיצוני. עוד נטען כי בשורה ארוכה של פסקי דין נפסק כי ערכאת הערעור לא תתערב בנושא פסיקת הוצאות, הן לענין עצם פסיקת ההוצאות והן לענין שיעורן.

המשיב הוסיף וטען כי הוא קבל את עמדת המערער ביחס לאחת הסוגיות שהיו שנויות במחלוקת בין הצדדים (טענת פטור בגין היותו של הנכס נושא הערר בלתי ראוי לשימוש) - מחוץ לכותלי הערכאה דלמטה. בנוגע למחלוקת השנייה (שטח הנכס), החליטה הוועדה כי המשיב רשאי להוציא מודד מוסמך כדי לקבוע את השטח לחיוב. לטענת המשיב, לאחר שהתקיימה מדידה ביום 15.1.12, בקש המשיב לערוך אימות מדידה, אולם המערער לא איפשר לו להיכנס לנכס לשם כך. לכן "נסחב" ההליך שלא לצורך.

בסופו של דבר, לאחר שהוגשו תצהירי עדות ראשית ולאחר שהתקיימה חקירה נגדית קצרה, על דרך הפשרה, הגיעו הצדדים להסכמה על הפחתת השטח לחיוב בארנונה.

לגישת המשיב, התנהגות המערער גרמה לסרבול הדיון. סופו של ההליך היה בהסכמה בין הצדדים על דרך הפשרה, תוך שהמערער לא נענש על התנהלותו. עוד צוין כי פסיקת ההוצאות במסגרת ועדת הערר לענייני ארנונה שהיא טריבונל מקצועי, נעשית במשורה.

בישיבת יום 19.2.2013, הגיב המערער על טענות המשיב בתגובתו.

הוא טען כי אין מקום להתייחס לטענות המשיב ביחס להתנהלות הדברים בהליך בפני ועדת הערר, שכן מדובר בטענות חסרות שחר שלא גובו בתצהיר. המערער הוסיף כי הדיון בוועדת הערר התקיים לחינם, ולמרות זאת המשיב הטריח אותו ואת המומחה מטעמו, ורק אז נתן את ההצהרה כי הוא מסכים לקבל את ההשגה. אולם, כל החומרים היו בפני המשיב עוד קודם לכן, וניתן היה לחסוך את הדיון. לגישת המערער, בדיון התחוור כי כל טענותיו היו נכונות, וכי שטח הנכס הוא אכן 62 מ"ר.

המערער טען כי הוא לא בקש להתערב בהחלטתה של ועדת הערר, וכי הפסיקה שהמשיב הפנה אליה בתגובתו אינה רלבנטית. המערער חזר וטען כי ניהול ההליך גרם לו להוצאות מרובות, שהוא זכאי לשיפוי בגינן, וכי היה על המשיב - כרשות ציבורית - להותיר את ההכרעה בערעור הנוכחי לשיקול דעתו של בית המשפט ולא להתנגד לטענותיו.

דיון

לאחר עיון בטענות הצדדים, אני סבורה כי דין הערעור להידחות.

המערער טען כאמור כי הכלל הנוהג בבתי המשפט הוא כי יש לפסוק הוצאות לזכות הצד שזכה בהליך. יחד עם זאת, עיון בפרוטוקול הדיון בפני ועדת הערר מיום 18.10.2012, מראה כי ועדת הערר לא הכריעה בטענות הצדדים, אלא כי הצדדים השכילו להגיע להבנה ביניהם.

אף אם ההסכמה פירושה קבלת עמדתו של המערער (כפי שהמערער טוען), השיקולים של המשיב להגיע להסכמה כזו יכולים להיות רבים. על כל פנים, הסכמה כזו משמעה כי המשיב "חסך" למערער את הצורך לסכם את טענותיו, ובעיקר נחסך מהמערער הסיכון כי אם ועדת הערר תצטרך להכריע בין טענות הצדדים - כי היא לא תקבל את טענותיו. הסכמה משמעה גם כי הצדדים לא יערערו על תוצאות החלטתה של ועדת הערר. ההסכמה חסכה גם מוועדת הערר את הצורך להמשיך בדיון ולהכריע בין טענות הצדדים לגופן.

לכן, כאשר צדדים מגיעים להסכמה, רשאי בית המשפט - או כל גוף שיפוטי אחר, לשקול ענין זה בהתייחס לשאלת ההוצאות. אין פירוש הדבר כי בכל פעם שצדדים מגיעים להסכמה, בכל שלב של הדיון, אין מקום לפסוק הוצאות. אולם, זהו שיקול שכאמור ניתן לקחת אותו בחשבון. בין יתר השיקולים בהקשר זה, ניתן לקחת בחשבון את המועד בו הושגה ההסכמה, את עוצמתן היחסית של טענות הצדדים, את התנהלות הצדדים עד להסכמה, את ההוצאות שהיו לשני הצדדים עד שלב ההסכמה וכיו"ב שיקולים.

הסמכות לשקול את מכלול השיקולים הללו, היא בדרך כלל סמכותו של הגוף השיפוטי היושב לדין - ובענייננו, סמכותה של ועדת הערר. כידוע, בית המשפט אינו נוהג להתערב באופן תדיר בהחלטות של ועדת הערר, אלא אם כן החלטות אלה חורגות באופן קיצוני ממתחם הסבירות. בנוסף, בתי המשפט אינם נוהגים להתערב בהחלטות שעניינן בפסיקת הוצאות, וזהו אחד העניינים שבאופן מובהק וברור נתונים לשיקול הדעת של הערכאה הדיונית, ולא של ערכאת הערעור.

חזקה על ועדת הערר, שהדיון כולו התנהל בפניה, שהיא לקחה בחשבון שיקוליה את כל השיקולים האמורים לעיל. גם אם בית המשפט - לו היה יושב במקומה של ועדת הערר - היה מגיע למסקנה שונה (ואינני קובעת כי זה המצב), אין מקום לקבוע כי מסקנתה של ועדת הערר חורגת ממתחם הסבירות באופן  המצדיק התערבות במסקנתה, בענין שהוא כאמור נתון באופן מובהק לשיקול דעתה של ועדת הערר כערכאה הדיונית.

לכן, לאור כל האמור לעיל, הערעור נדחה.

התלבטתי האם יש מקום לפסוק הוצאות לחובת המערער בגין הערעור.

מחד גיסא, מדובר בערעור שנדחה בהחלטה שיפוטית מנומקת, ולכן חל לכאורה הכלל לפיו הצד המפסיד צריך לשאת בהוצאותיו של הצד שזכה. מאידך גיסא, לאור העובדה שבערכאה הקודמת לא נפסקו הוצאות - הרי צודק והגון יהיה לחרוג מהכלל הנ"ל, ולא לפסוק הוצאות לחובת המערער במסגרת פסק דין זה.